גם מאמר מדעי הוא בעצם סיפור

אהבת הכתיבה שלי נולדה בגיל צעיר; עוד כשהייתי בגן כתבתי את ה"רומן" הראשון שלי. 

הוא הורכב ברובו מציורים.

בחלוף השנים גיליתי את אהבתי לדיאלוגים, לפיתוח דמויות, ובעיקר לתיאורים. בתיבת המזכרות שלי שמורות טיוטות רבות של סיפורים קצרים, מחזות אחדים, וכמה התחלות של ספרים.

אולי אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין הקריירה שלי כאדם בוגר, שבמסגרתה אני עוסקת בעריכה מדעית, בכתיבת בקשות למענקים ובמאמרים רפואיים, לבין אהבתי לתיאורים, לעלילה ולדיאלוגים. אבל זה בדיוק מה שמרתק בכתיבה; הכותב תמיד מספר סיפור כלשהו לקהל הקוראים שלו. עריכה רפואית, כמו גם תרגום רפואי, דומים הרבה יותר לפרוזה ממה שנדמה במבט ראשון.

במאמר מסוים אני מראה כיצד אוסף אקראי לכאורה של אנזימים יכול להצביע על דיכאון אחרי לידה, ובמאמר אחר אני פורשת בפני הקורא סיפור על רופא שהמציא התערבות ייחודית לצמצום סכרת בקרב יוצאי אתיופיה וערבים בישראל. 

בשני המקרים עליי לחשוב: "מי הקהל שלי?" "מדוע הם ירצו לשמוע על כך?" ו"האם זה מעניין?"

השאלה האחרונה היא, כמובן, המסובכת ביותר, שכן ה"עניין" הוא בעיני המתבונן, או, במקרה זה, בעיני הקורא. ובכל זאת, נייר הלקמוס שפיתחתי לעצמי הוא "האם זה מעניין אותי?" אם מחשבותיי מתחילות לנדוד בעת קריאת הטיוטה, ברור לי שעליי להתחיל מחדש.

זה אולי נשמע קצת מוזר.

אחרי הכול, אני רק עורכת מילים שאחרים כתבו או מסדרת את הרעיונות שלהם במשפטים. האם המאמרים האלה בהכרח צריכים לעניין אותי? שאלה זו היא התלבטות קבועה בקרב סופרי צללים ובקרב עורכים של מאמרים אקדמיים. האם הקול שלך, כעורך, צריך בכלל להשפיע על המאמר? זה החלק הבעייתי בכתיבה מדעית, שאינו בהכרח בולט לעין בסוגים אחרים של כתיבה, אם כי הוא בהחלט נוכח גם במלאכת תרגום מאמרים, ולא רק במלאכת עריכתם.

למשל, אם הייתי עורכת רומן של סופרת רוסייה צעירה, הייתי מקפידה לשמור על הטון שלה, על אורך המשפטים, על אוצר המילים, ולא להכניס לספר את אישיותי, כאישה אמריקאית בגיל המעבר. גם במאמרים מדעיים יש קול לכותבים, אף שהוא פחות בולט. בין אם מדובר במאמר המקורי ובין אם זהו תרגום מדעי מקצועי, יש לי מרחב פעולה גדול יותר לבנות מחדש פסקאות או לקצץ משפטים ארוכים מדי, אך בכל זאת עליי לספר את הסיפור של המחבר, ולא את הסיפור שלי.  

למשל, לפני שנים אחדות התבקשתי לשכתב מאמר על אונקוגן מסוים ועל תפקידיו האפשריים בגוף האדם. אמנם למדתי ביולוגיה אי אז במאה הקודמת, אך לא היה לי ידע מעמיק בכל הנוגע לאונקוגנים.

המחבר כתב במאמר את כל המידע הרלוונטי, אך הוא הניח שהקהל כבר מכיר את העלילה. תפקידי, כעורכת אקדמית, היה לסדר את העלילה, לפרט את תפקידיו השונים של האונקוגן, ולתאר כיצד הוא משתלב במערכות השונות בגוף האדם. 

בסופו של דבר למדתי הרבה על אונקוגנים, וחשוב מכך, עיבדתי את הפרטים הביולוגיים שהוצגו על ידי המחבר לכדי סיפור קוהרנטי על טבעו, תפקידיו ושימושיו האפשריים של האונקוגן. שכנעתי את המחבר שבמקום לנסות לשכנע את המשוכנעים – הגנטיקאים – עליו להפנות את המאמר אל רופאים, ולהצביע בפניהם על השימוש הקליני האפשרי בסמנים ביולוגיים. לאחר שסיימתי את מלאכתי, המאמר עבר הגהה ועריכה לשונית מדוקדקת. מאמר זה, שנדחה לפרסום כבר חמש פעמים, התקבל עתה לפרסום בכתב עת רפואי נחשב. אותו תוכן, אותו כותב, רק הסיפור השתנה.

לכן חשוב כל כך שהמאמר יהיה "מעניין". עליי להיות מסוגלת לעבד את החוויות של הכותב לכדי מבנה סיפורי שיפנה לקהל רחב, אשר יוכל להבין ולהעריך אותן. פרשנות זו היאו שמרתקת אותי, שמעניינת אותי, ושמעוררת בי רצון להמשיך לעסוק בכתיבה ובעריכה מדעית, לכאורה עבור אחרים, אבל בעצם, גם בשביל עצמי.