להתמודד עם עמימות בתרגום מקרא

בכל אינטראקציה אנושית יש מרכיב של עמימות. עמימות זו קיימת גם בטקסטים כתובים, גם אם לא תמיד באופן מכוון, וממלאת בהם תפקיד מרכזי, או לכל הפחות משפיעה על האופן שבו אנו מפרשים אותם. זהו אתגר שעמו מתמודדים מתרגמים רבים.

כשמתרגם אקדמי נתקל במילה או בביטוי העשויים להשתמע לשתי פנים, ניצבות בפניו שתי אפשרויות: לבחור את המשמעות הרווחת יותר או להשאיר פתח ליותר ממשמעות אחת, כמו בטקסט המקורי. לדוגמה, המילה העברית "שמע" מופיע בתנ"ך בשתי משמעויות לפחות - לשמוע מילים או צלילים, ולציית. במקרים מסוימים, ההקשר מקל עלינו את הבחירה, אך לעיתים המשמעות נותרת עמומה והמילה עשויה להתפרש בכל אחד מהאופנים או בשניהם גם יחד.

מקרה כזה קיים בספר דברים ו ד, באחד הפסוקים המוכרים בתנ"ך. משפט זה מוכר בעיקר בנוסח של תרגום המלך ג'יימס, שבו נכתב “Hear O Israel”. אולם זהו תרגום בעייתי, שכן הוא מבטל את המשמעות השנייה של "שמע" – לציית. אברט פוקס מתרגם את המילה כ-"hearken". תרגום שלישי, של אריה קפלן, מצליח לשמר את העמימות הקיימת במקור יותר משני המתרגמים הקודמים, ומתרגם את המילה כ-“listen”.

האירוניה היא שדווקא קפלן מזהיר את המתרגם מפני תרגום מילולי מדי:

"תרגום מילולי... עלול לשחזר את העמימות שבטקסט המקורי, ואף להחמיר אותה. על המתרגם... מוטלת האחריות לפרש [את אשר הוא מתרגם]."

מילים הן יצורים חיים

נראה שקפלן סבור כי לכל מילה או משפט, עמומים ככל שיהיו, משמעות נכונה אחת בלבד. אולם כיוון שהמילה עצמה אינה ברורה דיה, על המתרגם להחליט באופן אקטיבי מהי המשמעות הסבירה יותר. קפלן רואה בזה פעולה פרשנית. הוא מעדיף לשאת ב"אחריות" הזאת ולמסור לקורא את הגרסה המדויקת ביותר של הטקסט, ומעודד שלא לתרגם מילים כאלו באופן מילולי, כדי לשמר את העמימות שלהן. סביר להניח שקפלן התכוון בעיקר למילים שמשמעותן אינה ברורה דיה בשל היעדר ידע מספק מצד הקורא. ואולם אם נתבסס על ההנחה המקובלת, על פיה משמעותו של טקסט נקבעת בין השאר גם על ידי קהל היעד שלו, גם הטענה הזאת אינה בהכרח נכונה.

המסורת הרבנית, כהרגלה, מציע לקורא מגוון של פרשנויות אפשריות. התלמוד עוסק, רובו ככולו, בפרשנויות מתחרות על התוכן המקראי. באחת ההצהרות הנועזות המופיעות בו נטען כי שתי הפרשנויות גם יחד הן "דברי אלוהים חיים" (מסכת עירובין יג ב). למרות הטיעון התיאורטי הזה, קפלן עשוי לטעון כי כל מטרת הדיון בתלמוד היא לקבוע איזו פרשנות עדיפה. כשם שהתלמוד שואף להגיע למסקנה ולבחור פרשנות מסוימת לטקסט נתון, כך צריך לעשות המתרגם.

אולם, אם נבחר בגישה זו, למעשה נגזול מקהל היעד שלנו את הגישה לפרשנויות אפשריות נוספות של טקסט המקור. לטעמי, מילים הן יצורים חיים ואל לנו לאבן אותן. כלומר, אם קיימת פרשנות ברורה ומקובלת וכל הפרשנויות האחרות הופרכו או אינן רלוונטיות, מובן שעל המתרגם לבחור בפרשנות זו. אחרת, עליו לאפשר לקהל היעד שלו גישה לעמימות הלשונית הקיימת במקור. מתרגם טוב, בין אם הוא מתרגם ספרות ובין אם פסקי דין, מוכרח להיות מודע לפרשנויות המתחרות.

עצה למתרגם

תרגום נאמן של טקסט סתום אינו רק מסירת הפרשנויות השונות לקורא. התרגום הטוב ביותר הוא זה המבהיר מהי הפרשנות ההגיונית יותר ומהי הפרשנות הפחות סבירה. אם זה לא אפשרי, על המתרגם להעביר לקורא את שתי המשמעויות ולא למסור רק אחת מהן.

מובן שעמדתי זו משקפת גישה תיאורטית מסוימת, אך כל מתרגם מתבסס על השקפה כזו או אחרת, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו. ככל שניטיב להכיר את עמדותינו שלנו, כך נהיה מתרגמים עקביים יותר.